<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן קנ"ה</h1>
<h2>דף קכז:</h2>
רק אותך ידעתי הכרתי והפליתי ומיודעי הר' חיים, לכן בכל עת אזכיר דודיך, הדר כבודיך הודיך, ובקצרה אשיב על אשר שאלת בשכבר, על אשה שהלך בעלה למדינת הים ולסוף י"ב ילדה, וכתבת שרבותי' בשפירא הכשירו הוולד והתירוה לבעלה כרבה תוספאה פ' הערל [יבמות פ' ע"ב], דאישתהויי אישתהי. והשבתיך כי יפה הורו דהילכת' כרבה תוספאה. ועתה סמוך בא עלי הבחור בעל האשה מרא דעובדא, ואמ' לי גופא דעובד' היכי הוה, אמ' נפרדתי מאשתי ו' ימים לפני שבת הגדול ובאתי אצלה ד' באב, וטבלה וילדה אחר כך בר"ח שבט, ואמרתי לו מה אמרה זוגתך מתי נתעברה, ואמ' לי שכשחזר אליה ד' באב לא אמר' לי שהיתה מעוברת מעיקרא, גם כשילדה אמרה כך שנתעברה משעה שחזר אליה ולא מתחילה, ואמר לה הלא כל העולם מרננו אבתריך שאינו עדיין ו' חדשים, ואמר' אתם טועים בחשבון. והדבר היה ידוע לו כסימן בתוך סימן שד' באב היה כששב אליה, גם כל בני עירו ידעו שהוא כך. א"כ איפוא נ"ל שהיא אסורה לבעלה אפי' באשת ישראל, וכ"ש זו שהיא אשת כהן דבודאי נבעלה לאחר ואפי' באונס, וקרובני בעיני שהולד ממזר. והא דאכשר רבה תוספאה, ה"מ היכ' דאיהי גופא אמר' נתעברתי מבעלי כשהלך למדינ' הים, אז ודאי תלינ' דקושט' קאמ' ואישתהויי אישתהי, אבל הכ' בנדון זה אם איתא דמיעבר' מעיקרא, א"כ כשחזר אליה בד' באב מאי טעמ' לא אמר' ליה מעובר' אני ממך משעה שפירשת ממני, והלא כבר היתה מעוברת ד' חדשים וכבר הוכר עוברה והוא כמו כן לא הרגיש, אלא ודאי נבעלה בעילת זנות מאחר, חדש אחד קוד' ד' באב וילדה לשבעה, או נבעלה קרוב לג' חדשי' מעיקר' וילדה לתשע', תדע שהוא כך כדפרי', דאס"ד אפי' כי אמרה אחר ג' חדשים איני מעוברת ניחוש דילמ' מעובר' היא, א"כ מה הועילו חכמי' בתקנתן שתיקנו ג' חדשים להבחנה, והא בהא לא סגי, דאע"ג דאמרה איני מעוברת ניחוש דילמא מעוברת היא, ואכתי לא ידעינן אי זרעו של ראשון הוא או של שיני. ועוד הא דאמ' פ' נושאין [יבמות ק' ע"ב], מי שלא שהת אחר בעלה ג' חדשים וילדה וכו' עד ופטור על הכאתו ועל קללתו של זה ושל זה וכו', הא אם שהתה ג' חדשים וילדה חייב על מכתו ועל קללתו של שיני, ואמאי אם אית' דתלינ' בשום דוכת' לומ' אישתהויי אישתהי, כ"ש שניתלה בדיני נפשות ואמאי קטלינן ליה, דילמ' אישתהי ובריה דקמ' הוא דהא ספק נפשות להקל, אלא ודאי מיירי כיון שנישאת ודאי לא מיעברא ולא תלינ' באישתהויי אישתהי, הילכך לא אמרי' הכי איהי גופיה, כ"ש בנדון שאמרה בהדיא דלא הוה מיעברא מעיקר'. ועוד הא אמרי' הת' דנותני' עליו חומרי ישר' וחומרי כהנים. אבל אם שהתה אחר בעלה ג' חדשים, אם השני כהן ולא הראשון אז הוא ודאי כהן וכשר לעבוד על גבי המזבח, ולא תלינ' דילמ' בריה דקמ' הוא ואישתהויי אישתהי, אלמ' דאפי' ליוחסין דמחמרינ' בהו טובא וכמה מעלה עשו בהם, לא תלינ' לומר אישתהי היכ' דלא קאמ' איהי, כ"ש לאוסרה על בעלה, דהא איכ' למ"ד בפ"ק דכתובות [ט"ו ע"ב], דלא אזלינן בתר רובא ביוחסין, אע"ג דבכל התורה אזלינן בתר רובא, אלמ' דמחמרינ' בהו טובא, ואפי' הכי היכא דשהתה ג' חדשים ואמר' דלא מיעברא לא אמרינ' אישתהי, כ"ש בנדון זה כדפרי'. ועוד ראיתי בדבריהם שהיקשו מההיא דפ' י' יוחסין [קידושין ע"ג ע"א], גבי שתוקי מאי איכ' מיעוט ארוסות ומיעוט שהלכו בעליהן למדינ' הים וכו', אלמ' האשה שהלך בעלה למדינ' הים וילדה, ולדה ממזר, ותירצו דשאני הת' דאיכ' ריעות' שהשליכתו, א"כ מוכח' מילת' דממזר הוא, א"כ לפי דבריהם כ"ש וכ"ש בנדון זה, כיון דאמ' דלא מיעבר' מעיקרא דממזר הוא, דאי מיעבר' מד' באב ואילך לא הוה ולד קיימ', דאין אשה יולדת וולד קיימ' בפחות מו' חדשים ושני ימים. והאב נאמן על בנו לעשותו ממזר כדאמ' בכמ' דוכתא, כשם שנאמן לומר בני זה בכור הוא, כך נאמן לומ' בן גרושה או בן חלוצה הוא, ואמ' בפ' יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"ב], שלח ר' אבא לר' יוסף בר חמא האומ' על תינוק בין הבני' בכור הוא נאמן, פי' אע"ג דעושה האחרי' ממזרים, ופסקי' הת' הילכת' ככל הני שמעתת' דשלח ר' אבין. למה לי להאריך, כולי תלמוד' מוכ' דהיכי דאישתהי ג' חדשי' אחר בעלה ונישאת, דבודאי לא תלינ' ולדותיהן בקמ', מידי לכל דבר, משום דמהימנינן לה דאמר' לא מיעבר', דאמ' בפ' י' יוחסין [קידושין ע"ד ע"א], שלשה נאמנים על הבכור חיה ואביו ואמו, חיה לאלתר, אמו כל ז', ואביו לעולם, א"כ אמו נמי מהימנ' לעשותו ממזר כל ז' כמו אביו לעולם. סוף דבר לפי דעתי בלי פיקפוק שאסורה לבעלה והולד ממזר, דאם אית' דמיעבר' מעיקרא, הוה לה למימ' לאלתר כשחזר אליה בד' באב מעוברת אני, וגם הבעל היה לו להרגיש אם מעוברת היתה כבר ד' חדשים, דמילתי' דרבה תוספאה גופה חידוש הוא לומר אישתהויי אישתהי, ופליג עליה והבו דלא לוסיף עליה, ודיי לנו אם נאמר כן היכ' דלא מיכחשא מילת', אבל בנדון זה דקא מיכחשא למילתי', ליכ' מאן דפליג דפשיט' דלא אמרינ' אישתהי, כמו שהוכחתי לעיל מכמ' דוכתי'. וכ"ש באשה זו שיש עדיין בה ריעות' הרבה, כי אשה זו בשכבר נסתרה עם יהודי אחד, ושאלו למורי הר' יחזקיהו, והא לך לשוני כאשר כתבתי כבר, אלופינו מסובלים, רב פעלים, נטיו כנחלים, נטועי' כאהלי', ישליו אהל' מן כדו הוו כולם מן יומ' דנן ולעלם, כנפש תלמידכ' שות' בצמ' את דבריכ', בהושטת שרביטכ'. הסכמתם לאסור האשה לבעלה, אמנם על ולדה דנתם להכשיר, וברשותכ' מוריי ורבותיי הר' יקותיא' והר' יעקב הלוי, אדון לפניכ' בקרקע, וכך דעת תלמידכ' נוטה, שלדברי המכשיר בה מכשיר בבנה, ולדברי הפוסל בה פוסל בבנה, ואתם דקדקתם דהא דאמ' ר' יהודה, נאמן לומ' בני זה ממזר, ה"מ היכ' דמודה דהוא בנו, אך כשהוא אומ' שנולד לו מחייבי כריתות, אבל היכ' דאמ' אשתו זינתה מאיש אחר, לא הוי ממזר ולא מהימן, וכל ראייתם אינו אלא מדקאמ' בני זה ממזר, דמדקאמ' בני דמשמ' שהוא בנו. לא ירד בני עמכם, דהכי קא' בני זה שהיא אומ' בני, וגם הכל מחזיקים בו שהוא בני, ממזר ואינו בני, וכן פר"ת וכן פר"י, ואין לי להאריך בדבריהם, כי ידועים הם והמה כתובי' בתוס', וכן מצא' בפרש"י בפ' בת' דקדושי' [ע"ח ע"ב], שהאב נאמן לומ' אשתי ילדה מאיש אחר, וממזר הוא, שהרי פי' רש"י אההי' דפ' י' יוחסין, האומ' בני זה ממזר הוא אינו נאמן, ואפי' שניה' אומ' על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין ר' יהודה אומ' נאמני', ופי' רש"י וזה לשונו, ואפי' שניה' אשה ובעלה אומר' על עובר שבמעיה ממזר הוא שאינו מבעלה אלא מאיש אחר, ובגמ' פריך מאי אפי', מאי רבות' דסיפא מדריש', ר' יהודה אומ' נאמנ', אריש' פליג נמי עכ"ל, וקיימ' לן הלכ' כר' יהודה כדפס' בפ' יש נוחלי' [ב"ב קכ"ט ע"א], אלמ' אפי' היכי דאמ' אינו בני, אלא אשתו זינתה וילדתו מאחר נאמ' כר' יהודה וקיימ' לן כוותי', וכן פר"ח שם בגמ' וזה לשונו, בשלמ' לר' יהודה נאמ' אדם לומ' זה הבן ממזר הוא ומוציאו מירושתו, אע"פ שמוחזק שהוא בנו, הוצרך הכתוב לומ' בבכור יכיר יכירנו לאחרי', כי נאמ' הוא אע"פ שמוחזק לו באחד שהוא בכור עכ"ל, הרי משמ' דנאמ' אדם לעשותו ממזר, אפי' היכי דמוציאו מירושתו, והיינו ע"כ שאומ' אינו בני, בן איש אחר הוא, דאי בנו הוא א"כ אינו מוציאו מירושתו, דאי בכור הוא נוטל פי שנים, ואי פשוט הוא שקיל כשאר פשוטים, כדאמ' פ' כיצד ביבמו' [כ"ב ע"א], מי שיש לו אח מ"מ זקוק וכו' עד אחיו לכל דבר, ומפ' בגמ' למאי הילכת' ליורשו ולטמא לו, ופרי' פשיט' וכו' עד מי שיש לו בן מ"מ וכו' עד ובנו לכל דבר. וכן משמ' בפי' רשב"ם בפ' יש נוחלי', דנאמן על הקטן אפי' כשאו' שהוא בכור, אע"ג דאיכ' גדולים ממנו, וכן משמ' לש' הספ' דקא' על התינוק בין הבנים, ולא קאמ' על בן קטן בין הגדולי', ש"מ דאיירי אפי' בתינוק גמור שהכל יודעים בברור שהוא קטן ורך בשנים מכולם, נאמ' לומ' בכור הוא אע"ג דעושה האחרי' ממזרי'. ואין להקשות א"כ מעיקרא דבעי אביי למימ' כר' יוחנן בן ברוק', אמאי נקט תינוק בין הבנים, לימ' בן בין הבנים, די"ל דמ"מ אינו טעות, מה שהוא אומ' על תינוק בין הבנים, דבכל עניין איירי בין בקטן בין הגדולי', כמשמעו של תינוק בין הבנים, בין בגדול בין הגדולי', ואיכ' למימ' נמי דנקטי' לרבות', דלא מיבעיא בגדול דדבריו קיימי', אלא אפי' בתינוק המוטל בעריסה בין בני' הגדולי', העוסקי' בתורה החשובי' נאמן, אבל לדבריכם למסקנא דמסי' רבא לעניין בכורה, היה טעות מה שהוא או' תינוק בין הבני' וקל להבין. וכן משמ' בשאילתות דרב אחאי זצ"ל בפ' וארא, וזה לשו', ברם צרי' אילו אבא דאמ' עלויה בריה בן גרושה או בן חלוצה הוא מי מהימן למיפסליה אי לא, מיפלג פליגי בה ר' יהודה ורבנ', דתניא יכיר יכירנו לאחרי' וכו' עד הלכה כרבנ' או כר' יהודה, ת"ש דשלח ר' אבא לרב יוסף בר חמא, האומ' על בן בין הבנים נאמן וכו' עד האומ' על בן בין הבנים בכור הוא נאמן, אע"ג דמוחזק לן באחרינא וכו' עד והני מיל' דלית ליה זרעא לההו' בנו אבל אית ליה זרעא, אבנו מהימן, אבן בנו לא מהימן למיפסליה דתני' ושפטתם צדק וכו' עכ"ל. והשתא על כרחי' מדקא מייתי ראיה, מפיסקא דר' אבא ששלח לר' יוסף בר חמא דנאמ' לומ' זה בני ממזר הוא, ש"מ דנאמן לומ' ממזר הוא מאיש אחר הוא ואינו בני, כגון שאומ' על בן בין הבנים בכור הוא, שאומ' על הקטן שהוא בכור ועושה האחרים ממזרים, דלדבריכ', היכי מייתי ראיה הא דאמ' על בן בין הבנים בכור הוא דנאמ', היינו דלא עביד אחריני ממזירי', אלא כגון שאמ' על הקטן וקצר שהוא בכור הת' הוא דנאמן, אבל על קטן המוטל בעריסה דעביד אחריני ממזירים לא מהימן, ואין לדחות ולומ' דלא מייתי אלא דהלכ' כר' יהודה דנאמן אהכרת בכורה, וממילא דייק דכיון דהילכת' כוותי' בהא, ה"נ לעניין ממזרות דזה אינו סבר', הא איפשר להיות הלכה כוותיה בהכרת בכורה ולא בממזרות, דהא מקרא נפיק ולא הא בהא תליא, ועוד מדמסיים דבריו, ואע"ג דמוחזק לן באחרים, ש"מ דה"ק אע"ג דאיכא גדול הימנו הנעשה ממזר, דאי למיפשט הלכ' כר' יהודה, נייתי הא דמסיים בה תלמוד' כר' יהודה, וקל לה'. סוף דבר חיזרנו על כל צדדין וצידי צדדין בכל דברי הגאוני' ולא מצינו לכם חבר, ובהא סליקנ' ובהא נחתינ' כל הגאוני' פה אחד, שנאמ' אדם לומ' אשתי זנתה וילדה מאיש אחר וממזר הוא.
אך ר"ת ור"י נחלקו בזה, היכ' דבא לומר ממזר הוא בלא הכרת בכורה. ר"ת פי', דוקא לעניין הכר' בכורה הימניה, אבל בלא הכרת בכורה לא הימניה. ור"י, דבכל עניין הימניה, והביא ראיה מפ' החולץ [יבמות מ"ז ע"א], דאמ' לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי, דמשמ' הא לאו הכי הוה מהימן, אע"ג דלא נתכוון לעשות שום אחד מהם בכור. אמנם רבי' אלחנן זצ"ל, יישב דברי ר"ת דשאני התם דשייכ' באסהדותיה הכרת בכורה, דלפי דבריו נתגייר בינו לבין עצמו לא היה שום אחד מהם בכור ושקלי כולהו בשוה, ואי לא מהימנינן ליה אז שקיל הבכור פי שנים, אבל היכא דאמ' על בן השיני או השלישי ממזר הוא, דאין כאן נפקותא לעניין בכורה לא מהימן. מ"מ אף לדברי ר"ת, היכא דמהימן דהא אסהדותיה שייכא לעניין ירושה והכרת בכורה, שהרי זה התינוק הוא היה ראשון לולדות ואם כשר הוא יטול חלק בכורה ואם לאו שאינו בנו כמו שהוא אומ' לא יטול מירושתו כלום. הכל הוכחתי מכל דברי הגאוני' שהוא כן, וע"כ צ"ל כן, דלדבריכם הא דאמר פ' יש נוחלין [ב"ב קכ"ז ע"ב], תנו רבנן היו מוחזקי' בו שהוא בכור ואמ' אביו על אחר שהוא בכור נאמן, היו מוחזקי' בו שאינו בכור ואמ' אביו בכור הוא אינו נאמן, ריש' ר' יהודה סיפ' רבנן. וק"ל מאי דוחקיה לאוקומי כתנאי, לימ' כולי כר' יהודה דהילכת' כותיה, וסיפ' דקתני אינו נאמן, כגון דאמ' על התינוק המוטל בעריסה שהוא בכור, ומתחיל' היו מוחזקי' בו בודאי שאינו בכור אלא הגדול ממנו בכור ואמ' שזה הוא בכור והגדול ממזר בן איש אחר, וכ"ש דהוה ניח' טפי לפי זה לישנ' דבריית' דשני בלישנ', דמעיקרא היו מחזיקי' בו שהוא בכור ובסיפ' קתני היו מוחזקין בו שאינו בכור, וקל לה'. אלא ע"כ לר' יהודה אין חילוק, דבכל עניין מהימן. ועוד לדבריכ' הא דתני' יכיר יכירנו לאחרי' מיכן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכורי וכו', היכי דמי דאצטרי' למילף מקרא דנאמן לומ' בני זה בכור, אי שמעיד על קטן וקצר בקומה ונר' בחור בפרצוף שהוא, ולמאי מהניא אסהדותיה, אי לעשות גדולי' ממזרי', הא אמריתו דכל כה"ג אינן נעשי' ממזירי', דזימני' איכ' בן כ' כבן ל' ובן ל' דמיחזי כבן כ', ואי למיתב ליה פי שנים, א"כ מאי פרי' תלמוד' לרבנ' למה לי קרא, לא יהא אלא אחר, אילו אמ' הבו לי' מתנה מי לא יהבינ' ליה, ליפרוך נמי לר' יהודה הכי, ולכאורה משמ' דלא פרי' תלמוד' אלא לרבנן אבל לר' יהודה ניחא וכן פי' רבי' שמואל. ועוד ק"ל לדבריכם מנלן דר' יהודה נאמן לומ' בני זה ממזר הוא, הא מקרא לא מצינו למימ' ולמילף אלא דנאמ' לומ' בן גרושה ובן חלוצה הוא, מדכת' בן השנואה יכיר, כלומר לאחרים שהוא בן שנואה בנישואיה, אבל ממזר דקא פסיל ליה לבוא בקהל מנא ליה, וליכא למימר דמשמ' ליה בן השנואה בכל עניין, בן חייבי כריתות, דהוא נמי בן שנואה, דהא ודאי ליתא, דהא חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין, וקרא לא איירי אלא בהנך דבני קידושי נינהו, ובהנך דבני הוויא נינהו, כדאמ' ס"פ האומר [קידושין ס"ו ע"ב], בשלמ' לדידן כולי מילת' איירי שפיר, דמדקאמ' יכיר לאחרי' לעניין ירושת בכורה דמשמ' אפי' על קטן בין הגדולים דקעביד לאינך ממזירים, שמעינן דנאמן לומר בני זה ממזר. וא"ת כיון דשמעינן מינה דנאמן לעשותו ממזר, כ"ש דנאמן לומ' בן גרושה ובן חלוצה דלא פסיל ליה מקהל. ומאי איצטריך תו למימר, כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר בן גרושה ובן חלוצה כו', י"ל דאיצטריך דלא תאמר דוקא לעניין ירושת בכורה דתליא בממון דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, ומיגו דמהימן אירושת בכורה מהימן אממזירות דהא בהא תליא כדפי', אבל לומר בן גרושה הוא דלא מיירי בבכורה לא מהימן, קמ"ל דילפינן מדסמך בן השנואה ליכיר, דרוש ביה בן השנואה יכירנו לאחרים שהוא בן השנואה. והא דג' בירושלמי בפ' י' יוחסין [ה"ז], האומר זה בני ממזר אינו נאמן, ר' אבהו אמ' בשם ר' יוחנן לתת לו אבל לא ליקח ממנו. ר' יוסי אומר ולא מתניתן היא, אפי' שניהם אומ' על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין, דילמ' על דר' יהודה איתאמרה דר' יהודה נאמני' עליה. ר' אבהו בשם ר' יוחנן ליתן לו אבל לא ליקח ממנו, אמ' חזקיה עוד היא מתני' בכור יכיר בן השנואה יכיר עכ"ל הירושלמי, ה"פ וכן פי' רבי' יהודה מפרי' בתוספת' וזה לשונו, מעיקרא ס"ד דר' אבהו בש' ר' יוחנן היה מחדש מעצמו לומ' כן דהאב אינו נאמן לומ' בני זה ממזר, ופרי' מתני' היא ומאי קמ"ל ואי לפרושי טעמ' דרבנן קאתי, הוה ליה למימר מאי טעמ' דרבנן, ועוד בלא קרא סברא הוא דלא מהימן כל כמה דליכא קרא, דממילא לא מהימן, ומשני דילמ' אר' יהודה קאי, שמתמיה ומקשי על דברי ר' יהודה דאמר נאמן, ועל זה מביא ר' יוחנן מן הפסו' שאין לו להיות נאמן, וחזקיה מתרץ דברי ר' יהודה שלא יקשה לו מן הפסוק ואומ' עוד היא מתני', פי' עוד היא ברית' מלבד דברי ר' יהודה דמתני' דמפר' טעמ' דר' יהודה מקרא דיכיר בכור יכיר בן השנואה יכיר עכ"ל, ויש מקומות שהוספתי וקצרתי. והפ' בכור יכיר בן השנואה יכיר, משום דקרא מיותר הוא, דכבר כתי' לא יוכל לבכר וגו' למאי איצטריך למיכתב, כי את הבכור בן השנואה יכיר, אלא דרוש ביה הבכור יכיר יכירנו לאחרים, אפי' על תינוק בין הבנים אע"פ שעושה הגדולים ממזירים נאמן, כיון דשייך נאמנותו לעניין דזימנין דממזירות תליה בהכרת בכור, כגון דעביד לקטן בכור הילכך מהימן, אפי' היכא דלא קא מסהיד אבכורה, ומדסמך בן השנואה ליכיר דלא הוה צריך, דפשיטא דבן השנואה הוא דהא כת' והיה הבן הבכור לשניאה, א"כ לא הוה צריך למיכתב, אלא כי את הבכור יכיר, למאי הילכ' כתב בן השנואה יכיר, למידרש ביה בן השנואה יכיר, דהיינו שאומ' בן גרושה הוא, אע"ג דלא תליא כלל הכרת בכורה בהא מילתא. ועוד נר' לי לפר' הירושלמי דר' יוחנן דפרי' אמילתיה דר' יהודה לתת לו ולא ליקח ממנו, לטעמ' דאמ' בפ' יש נוח' [ב"ב קכ"ח ע"ב] דאין הלכה כר' יהודה, וחזקיה מיישב אותו דסביר' ליה הלכה כר' יהודה, דכת' לתת לו איצטרי' לדרש' אחרינא, לר' כדאית ליה ולרבנן כדאית להו בפ' יש נוחלין. ומהא דאמ' בפ' י' יוחסין [קידושין ע"ח ע"ב], מאי אפי' שניהם או', לא מיבעיא איהו דלא קים ליה וכו', אין ראיה דלכל הפירושים מיפרש' שפיר, ואין להאריך. מאיר בר ברוך שיחיה.
